If you think adventure is dangerous
try routine; it is lethal

Paulo Coelho

לפני שאיאזור מספיק אומץ לקראת הצעד הבא שלי, אולי אחד הצעדים החשובים שאעשה, החלטתי לקחת צעד פשוט יותר (וקליל יותר); לספר על הסיבות שלי לצאת למסע שלי.

רעיון הנוודות תמיד קסם לי, אולי בגלל שאני מכורת חופשות ואולי בגלל שאני רבע צוענייה… ואולי בגלל שמעולם לא הכיתי שורש. עליתי לארץ בגיל שנתיים מרוסיה, והקבלה לא הייתה… בואו נגיד בעדינות, נעימה, והדרך היחידה שלי להתמודד עם הגזענות, השנאה ואי הקבלה היא פשוט חסימה טוטאלית לכל מה שישראל מייצגת, וישראלים בכלל. זה היה מנגנון ההגנה היחיד שהשאיר אותי שפויה יחסית. זה, והחלום שאצליח יום אחד למצוא מקום שאוכל לקרוא לו "בית", ועדיף שיהיה ביעד אקזוטי, מרגש ורומנטי. והדרך לבית הזה תהיה כרוכה במסע שכולו צועק חופש.

אפשר לומר ששנת 2019 הייתה סוערת למדי עבורי. יצאתי לירח דבש בניו זילנד, סיימתי לכתוב את התזה שלי (ונהניתי מכל רגע במחקר ובכתיבה) וקיבלתי זכאות לתואר השני (מאסטר ניקה בשבילכם) – ובד בבד קיבלתי את ההחלטה לקחת הפסקה, לאחר שבע שנים ארוכות מאוד, מהלימודים. אך השינוי הגדול ביותר, אם אהיה חייבת להודות בכך, הוא ההבנה שעוד רגע ממש אגיע לגיל 30. אז נכון, אני עדיין בת 29 אבל ההבנה שזו השנה האחרונה שלי בעשור היחסית ילדותי שלי, הקדימה את משבר גיל ה-30 שלי בשנה.

אני לא אדם שנוטה להשוות את עצמו לאחרים, אבל הרגשתי שהסביבה שלי חיה במירוץ שאין לי שום סיכוי לנצח בו. בחיי, לפעמים זה הרגיש לי שאפילו להם אין מושג אחר מה בדיוק הם רצים. ואם זאת ההגדרה לאושר – אני לא מעוניינת בו. ובדיוק בגלל זה החלטתי להוציא את עצמי מהמשחק המגוחך הזה.
אוקיי, היו מספר רגעים בחיים שלי שלא האמנתי שאתחתן, אני מודה בכך, אבל זה קרה. והנה מצאתי את עצמי במצב שבו ידיים ממשיכות להתהדק על הגרון שלי שנקרא "אז מתי ילדים?". בידעבד, אם הייתי יודעת ששני הדברים הללו מגיעים כעסקת חבילה, הייתי משנה את הבחירות שלי… אני חושבת שאעצור כאן וארצה להקדיש לנקודה הזאת פוסט בפני עצמו. כן, סיבוך הוא שמי השני, אני יודעת.

בנקודה זו עבדתי מהבית כבר תקופה אבל רק בשנה האחרונה גם הפכתי לעצמאית. בלי בוס שמכתיב לי מתי לעבוד ואיך, ולראשונה, הבנתי חופש מהו. סיגלתי לעצמי שגרה שהרגישה די נוחה בהתחלה, אבל בהדרגה הבנתי שהימים עוברים מבלי שעשיתי שום דבר משמעותי בחיי, שמצאתי את עצמי בגיל 29 מפקפקת בכל מה שנתפס בעיניי יציב עד כה.
ולכל זה תוסיפו גם את יוקר המחיה. איכשהו כל יציאה מהבית, לכאורה תמימה, הייתה מסתכמת בשווי של כמעט שבוע עבודה. ועל מה? על כלום. קצת אוכל, בילוי קצר של שעה ומשהו לפינוק העצמי. הדבר היחיד שנותרתי איתו מימי היציאות הללו הוא תחושת תסכול מלנכולית. מיותר לציין שבהדרגה גם הפסקתי כמעט לחלוטין לצאת מהבית, מבודדת את עצמי יותר ויותר מן העולם, נשארת רק עם עצמי ועם נבואה שנועדה לממש את עצמה.

השדים שלי זיהו את הפגיעות הזאת, והחליטו לשחק לי שוב בראש, דבר שהפכו לאמנות של ממש. העובדה שהתחלתי לחיות חיים נפרדים מבעלי באותו הבית לא תרמו למצב והפכו את הבדידות לכמעט בלתי נסבלת. הרגשתי אותם זוחלים, מחטטים ושורטים את הפנים שלי, שמעתי אותם רוקמים מזימות, לוחשים לי לצאת לשחק איתם, לוחשים לי להיכנע. כל מה שרציתי זה להתכסות מתחת לשמיכה ולא לצאת משם לעולם, כשאני ממשיכה למלמל לעצמי מנטרות לחיזוק עצמי, כדי למצוא את השפיות שלי בערפל הכבד הזה, לאט לאט טובעת בטירוף שלי… ללא יכולת למצוא את היציאה או לשתף מישהו שיבין את המערבולת שנקלעתי אליה.

חשוב לי שתבינו שאני לא מאשימה אף אחד, במיוחד לא את בעלי, שלא שמע את הזעקה שלי. במרוצת השנים הפכתי למומחית של ממש בהסתרת הסוד שלי. למדתי למצוא לכל דבר הסבר רציונלי להתנהגויות המוזרות שלי. מבחוץ אנשים קראו לי "אדם קר", או מרוחק לזרים, כי אני תמיד נתפסת כאדם כל כך פרקטי, כל כך מחושבת ושקולה. אני כבר לא הילדה ההיא שפועלת על פי רגש, כי לרגש כבר אין מקום בעולם שלי. הרגש שלי מכלה אותי, מאיים להשמיד את כל מי שסובב סביבי יחד איתו. ואני? אני כבר בוגרת והפסקתי לשחק במשחקים המעוותים של השדים שלי.

אבל בדיוק ברגע הזה הגוף שלי הגיב ועורר את מנגנון ה-fight or flight שלי.

הושבתי את בעלי לשיחה ואמרתי לו שאני רוצה לצאת למסע: "אני בת 29 ועוד לא ראיתי את העולם. ההורים שלך רוצים שנביא ילדים, ואני לא רוצה אותם. אני בעצמי רוצה להיות ילדה, עוד לא מיציתי את כולה. אני רוצה לברוח מהמציאות, כי לא בטוח שאני רוצה שזו תהיה המציאות שלי. אני לא מרגישה שיש לי בית, שיש לי שורשים, וכרגע, יש לי רק אותך. אני יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה אבל אין לי אומץ להתחיל לחיות את החיים שלי. אני רוצה שתחיה איתי, אני רוצה שנצא למסע".

אז אמרתי… והוא אמר כן.


אבל השדים שלי, תחמנים כמו שהם, עקבו אחריי גם לפה.

  1. ממש כיף לקרוא. כתיבה ממש כנה פתוחה ושנונה. יצא לנו להכיר אבל לא הכרנו לעומק ואני שמחה לקבל את ההזדמנות…

  2. Life is not just rainbows and butterflies Sometimes its just boredom, or gray, or black and sometimes, we're just better…

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) על The Sixth Step

    Life is not just rainbows and butterflies Sometimes its just boredom, or gray, or black and sometimes, we're just better…

  4. תודה רבה, אלחנדרו 🙂 אתה לא הראשון שאומר לי את זה… אבל מפחדת להכניס לגוף דברים שגורמים לי לאבד שליטה…

  5. כתיבה בועטת ואמיצה ניקה! גם אני חיי עם הדיכאון ללא תרופות, ממליץ מאד לנסות פטריות, מסע אחד וחצי שנה ללא…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s