Only those who will risk going too far
can possibly find out how far one can go

T.S. Eliot

לקח לי די הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף את עצמי כדי לכתוב משהו על המסע הזה, שהתחיל הרבה לפני שעליתי למטוס עם כל חיי במזוודה אחת.
מצד אחד, דמיינתי את הבלוג הזה מלא בהמלצות, טיפים והרבה תמונות אופטימיות ומחויכות שמעידות על "אשת העולם הגדול".
מצד שני… ובכן, המציאות.
חשבתי שהמסע הזה יהווה עבורי בריחה מהשגרה, מהחיים ומהשדים שאיתם אני מתמודדת כל חיי, אבל השדים שלי עקבו אחריי גם לכאן והם חגים סביבי במזמור בלתי פוסק, עכשיו יותר מאי פעם, אולי רק הפעם עם נוף יפה יותר מהחלון.

אז כן, מסתבר שזה יהיה בלוג מהסוג הזה.

אני לא יכולה להצביע על רגע מסוים שבו ידעתי שאני שונה, כי מאז שאני זוכרת את עצמי נהגתי לנעול את דלת חדרי, להדליק את הווקמן (כן, היו גם זמנים כאלה), להתכדרר מתחת לשולחן הכתיבה שלי ולנהל את דו השיח שלי עם השדים שלי. העולם שלי געש וסער בדרכים שלא ידעתי להביע החוצה. כי מה כבר ילד בת שש יודעת על העולם? אבל למדתי שיש ילדות שחולמות על נסיכות ואבירים, ויש ילדות שנלחמות במפלצות שמגרדות, שורטות ופוצעות את קירות החדרים בליבן, מתפללות שלא יפרצו החוצה ושהן מספיק חזקות כדי לבלום את הנורא מכול.

הפעם הראשונה שניסיתי להשתיק את הרעשים הייתה בעזרת אקונומיקה. אני חושבת שראיתי את זה בסרט; האיש הרע הצמיד מטלית לנערה והיא התעלפה. וזה היה הרגע הזה שכה קסם לי; רציתי להתנתק ולהפסיק, ולו רק לרגע, את המלחמה שהתחוללה בתוכי. לא ידעתי מה היה החומר ההוא בסרט, אבל אקונומיקה הריחה לי כמו משהו שמתאים בדיוק למשימה מהסוג הזה. במבחן התוצאה, קיבלתי רק כאב ראש מזה. קיללתי חרישית את הטמטום שלי, השמדתי את הראיות והלכתי לישון.
המהלך הזה הכתיב את השתלשלות האירועים לאחר מכן, כי קיבלתי אומץ מסוג חדש: היכולת לפלרטט עם המוות. כי הפחד הכי גדול שלי היה דווקא לחיות.

רק שנים לאחר מכן, לאחר בעיות נוספות שייצרתי לאימא שלי ולמשפחה שלי, נשלחתי לאבחון. ברגע זה הבנתי כמה דברים: אני חכמה, בעלת אינטיליגנציה רגשית גבוהה ואני משוגעת, או "משוגעת עם תעודות" כפי שאהבתי לכנות זאת בזמנו. והעולם שבחוץ לא חס, ולו לרגע, על אנשים כמוני. לשדים שלי יש רצונות משלהם, והם לא תמיד תואמים למערכת הערכים החברתית הריאלית. מה שהיה טוב לי, היה רע בעיני אחרים. והמלחמה שהייתה עד לרגע זה עם עצמי ("יצר הרס עצמי מוגבר", אם תרצו) , הפכה למלחמה שלי נגד העולם כולו.

אני אריץ קדימה את הזמן ואקפוץ על ניסיונות ההתאבדות הנוספים שלי במרוצת השנים (אשמור אותם לפוסט אחר), אבל בבגרותי סירבתי בתוקף למסגרות כמו הפנימייה שהייתי בה, נוכחות במסגרת השיעורים בתיכון וצבא – ועזבתי את הבית בגיל 17. הרגשתי שהיה לי כבר מושג על העולם ואני לא מתכוונת לחיות על פי החוקים שלו. בדירת החדר שלי יכולתי להגביר את ווליום המוזיקה ולצרוח את הכאב החוצה כאוות נפשי. יכולתי לכתוב בלפטופ שלי את הסודות הכי מעוותים שלי ולא היה מתגנב לו שום חשש שמישהו יקרא ויתוודע אליהם. יכולתי לממש את היצרים שלי מאחורי הדלת שנעלתי מחוצה לה את כל העולם. וכל יום שיצאתי לעבודה או לסידורים, עטיתי את החיוך הכי מזויף שלי, כדי להיראות נורמלית, כדי לחיות, כמו מה שהרגיש לי, על זמן שאול עד שהנפילה הבאה תגיע באופן בלתי נמנע.

בתוך כל המסע הזה, המסע לאהבה היה כנראה ההרסני ביותר. מצאתי את עצמי, ולא פעם, במיטה חולה יותר ממה שיכלו אי פעם השדים שלי לזמן עבורי. עברתי התעללות רגשית ופיזית, שהעצימה את השנאה העצמית שלי, יותר מאשר את השנאה כלפי כולם. נפלתי לתהום עמוקה וחשוכה וכל צלקת שנותרה לי בפנים, ובחוץ, מגרדת ומאיימת על קיומי עד היום. אתם מבינים, בנוסף לכל התסביכים שלי, יש לי גם "תסביכי אבא", שאותו גם אשמור לפוסט נפרד.
אבל אז גיליתי שהיקום יכול להביא איתו גם טוב, כי הוא שלח לי בסופו של דבר אהבה. אהבה פשוטה ובנאלית, משעממת אפילו, שהייתי צריכה יותר מכול.

אז זאת ההקדמה האפלה שלי, לפחות מה שאני מרשה לעצמי לשתף בינתיים, ואני מקווה שנשארתם איתי עד לנקודה זו.

המסע שלי, כך מסתמן, הוא מסע פנימי יותר מאשר מסע פיזי שהחלטתי לצאת אליו בעולם הגדול. כשאמרתי לבעלי שאני רוצה לברוח, לא התכוונתי רק לישראל, למשפחה ולחברים שנשארו בארץ, אלא התכוונתי שאני רוצה לברוח מהעקצוץ הבלתי פוסק שקיים בתוכי. אני עוסקת במילה הכתובה כל חיי וטרם מצאתי את המילים לתאר את מה שאני עוברת בחיי היומיום שלי. לקום מהמיטה, להביט במראה, לצאת מחוץ לדלת חדר השינה אולי נשמע כמו דברים בנאליים לחלק מן האנשים, אבל עבורי זאת משוכה שאני צריכה לעבור כמעט כל בוקר. אני בוחרת לחיות עם הדיכאון שלי בלי תרופות כי אני רוצה להרגיש את העולם; דרך אוכל, דרך סקס, דרך חיוכים אמיתיים, גם אם זה אומר שלפעמים השדים שלי מוצאים את דרכם להתגנב החוצה בין חריצי האושר.
אבל לפחות אני יכולה לומר שהאושר שלי הוא אמיתי.

בזבזתי כל כך הרבה שנים במלחמה נגד עצמי, שאני לא יודעת מי אני. אני הטוב או הרע בהתגלמותו? אני האור או החושך? אני כל העולם, עולם ומלואו, או חסרת חשיבות בעולם העצום הזה?

אני באמת לא יודעת… אבל החלטתי לעבור את המסע הזה בחשיפה הכי אינטימית שאני מכירה, ללא פילטרים וללא התנצלויות. וזה הצעד הראשון שלי.
אני ניקה, אלת הניצחון, והחלטתי לטרוף את העולם, לטרוף את הטירוף שלי לפני שהוא זה שיכלה אותי.

  1. ממש כיף לקרוא. כתיבה ממש כנה פתוחה ושנונה. יצא לנו להכיר אבל לא הכרנו לעומק ואני שמחה לקבל את ההזדמנות…

  2. Life is not just rainbows and butterflies Sometimes its just boredom, or gray, or black and sometimes, we're just better…

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) על The Sixth Step

    Life is not just rainbows and butterflies Sometimes its just boredom, or gray, or black and sometimes, we're just better…

  4. תודה רבה, אלחנדרו 🙂 אתה לא הראשון שאומר לי את זה… אבל מפחדת להכניס לגוף דברים שגורמים לי לאבד שליטה…

  5. כתיבה בועטת ואמיצה ניקה! גם אני חיי עם הדיכאון ללא תרופות, ממליץ מאד לנסות פטריות, מסע אחד וחצי שנה ללא…

2 מחשבות על “The First Step

  1. כתיבה בועטת ואמיצה ניקה! גם אני חיי עם הדיכאון ללא תרופות, ממליץ מאד לנסות פטריות, מסע אחד וחצי שנה ללא דכאונות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s